העיקר הרושם: פניית הפרסה של ממשל טראמפ מאובמה לא מביאה בשורה - וואלה!

פניית הפרסה של ממשל טראמפ מאובמה לא מביאה בשורה חדשה - וואלה! חדשות

פיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

]]>

למייק פומפאו הייתה אתמול (שני) הודעה. בנימין, שרה ויאיר נתניהו - וגם אבנר, מה לעשות - לא יאהבו אותה.

משרד החוץ האמריקני, הכריז פומפאו, כמצוות החוק והקונגרס, מסמן פוליטיקאי זר שחטא בשחיתות מהותית. סעיף 7031 (ג) לחוק הקצבות פעילות החוץ של הממשל, נימק פומפאו, מחייב - בהסתמך על מידע אמין - לאסור על כניסה לארצות הברית של "נושאי משרה בממשלות זרות המעורבים בשחיתות משמעותית", הם ובני משפחתם. על כן מסומן בזאת שר המשפטים של קניה, עמוס סיטסוילה וואקו, ואיתו גם אשתו ובנם.

אפשר להתווכח אם כתב אישום שהיועץ המשפטי לממשלת ישראל, ממשלת נתניהו, יגיש נגד ראש הממשלה, הוא "מידע אמין", או שנחוץ פסק דין סופי, לאחר הרשעה במחוזי ודחיית ערעור בעליון, הרבה לאחר שפומפאו ייפלט מממשל טראמפ כדי לחזור לפוליטיקה הנבחרת - את הפוליטיקה בכללה מעולם לא נטש - כמועמד לסנאט, מקנזס או מקליפורניה. אבל המסר ברור: אם נתניהו ייחשב למושחת בעיני המערכת המשפטית בישראל, את אמריקה יראה מנגד ובשעריה לא יבוא.

לא שפומפאו חשב בהכרח על נתניהו, כשהודיע על המושחת מניירובי, אבל חוק הוא חוק, ואפילו הנשיא טועם את הקצה המחודד שלו, בעזרת אותו פומפאו, שהניח לטראמפ לסאב את מדיניות החוץ ולטנף את עובדיו המסורים של שירות החוץ.

לקריאה נוספת בנושא

ואשר למערכת המשפט בישראל, ובראשה לבית המשפט העליון, זהו כותל המזרח של חוות הדעת שהנפיקו יועצי פומפאו, להנמקת הודעתו האחרת, בעניין ההתנחלויות. אם העליון המהולל בישראל לא פסל את ההתנחלות בגדה המערבית כשלעצמה, אלא פסק בכל מקרה לגופו, לעתים אישר ולעתים אסר, כי אז מותר גם לאמריקנים לומר שההתנחלויות אינן בהכרח בלתי חוקיות. לא שהן חוקיות - רק שאינן בהכרח ומעצם הווייתן בלתי חוקיות.

זה ממבו-ג'מבו של עורכי דין, מהסוג ("יש קושי משפטי, אין מניעה משפטית") האהוב על האביחי מנדלבליטים ברחבי תבל. מונח המפתח של משפטני פומפאו הוא per se, כשלעצמו. "די כבר עם הלטינית", נכתב לאחרונה במרמור מעושה ביומון אמריקני חשוב, כשהתן וקח של טראמפ מול נשיא אוקראינה, תן חקירה שתזיק לג'ו ביידן וקח הפשרת סיוע צבאי שהוקפא כלחץ, נזכר עד לזרא במקורו,quid pro quo. עכשיו בא פומפאו להוסיף את הפר סה, בבחינת פניית פר סה לעומת ממשל אובמה.

המהות, להבדיל מהכותרת, אינה כצעקתה. שום חדשנות, שום הבקעה. להיפך, התרפקות על העבר הרחוק כדי להסתייג מהעבר העוד יותר רחוק ומהעבר הקרוב. מתנערים מחוות דעת מ-1978 לאור שינוי מ-1981 ומתקוטטים עם מהלך מ-2016, בלי שבפועל מובאת בשורה חלוצית. זה לא משנה, כצפוי - העיקר הרושם.

ג'ימי קרטר, בעודו מתווך בין מנחם בגין לאנואר סאדאת, אימץ את גישת אי-החוקיות של התנחלויות אזרחיות בשטחים, אמנם שטח-שטח ומעמדו השונה (סיני והגולן נכבשו מידי מדינות ריבוניות, הגדה סופחה חד-צדדית לירדן, בעזה שרר ממשל צבאי מצרי). כמעט באותה עת נדון גם בבג"ץ אלון מורה מעמד ההתנחלויות, עדיין בתירוץ של צורך צבאי. הכול, כידוע וביתר שאת בהמשך, בכפוף לסוגיות כמו קרקעות מדינה, רכישה ממוכרים פרטיים, מדיניות הממשלה והחוק הירדני; וגם מאחזי-פרא שהולבנו לימים.

ואכן, בגין ושר החקלאות שלו אריק שרון כפרו בתורת קרטר, אבל פינו את ימית ואת שאר ההתנחלויות בסיני, גם לאחר שרונלד רייגן חלק על הקו המשפטי של קרטר והדגיש שההתנחלויות הן רק מכשול לשלום, בבחינת כשר - או לא בהכרח טרף - אבל מסריח; ושרון פינה את ההתנחלויות, חוקיות למהדרין או לא, בעזה ובצפון השומרון; ונתניהו הקפיא את ההתנחלות, כדרישת אובמה, כמעט שנה, ללא קשר לחוקיותן. אשר לעתיד, חילופי שטחים הרי יתבססו על צילום מצב וימירו אדמות ריקות בדרום באזורים עתירי מתנחלים, אך יחייבו פינוי התנחלויות מבודדות. המפונים המיועדים יוכלו לנופף ביום העקירה בנאומי טראמפ, פומפאו ונתניהו.

ההחלטה היא הקובעת

בסך הכול, מיתמם פומפאו, טראמפ הרפובליקני גונז את קרטר הדמוקרט, מפשיר את רייגן הרפובליקני ובועט שוב, פעמיים ביום, באובמה הדמוקרט. גם בזה אין חידוש. בתקופת המעבר שבין אובמה לטראמפ ניסה נתניהו, כיום ראש ממשלת מעבר המייחס לעצמו סמכויות מלאות, לסכל את התמיכה האמריקנית במועצת הביטחון בגינוי ההתנחלויות. הוא הפעיל לשם כך את הפקידים המיועדים בממשל הבא, ביניהם הגנרל בדימוס מייקל פלין, שהסתבך במהרה, הודח ונשפט. ללא הועיל; ושלוש שנים חי טראמפ בשלום עם אותה החלטת או"ם מדצמבר 16'. לא שהייתה לו ברירה: ההחלטה היא הקובעת, גם אם מגיע ממשל החולק על קודמו.

הניחו לפלפול המשפטי, מבקש פומפאו בשם אובמה - התהליך המדיני הוא שיקבע. זה נכון, פר סה, אלא שהתפנית המשפטית מכבידה על התרוממות תהליך המשותק בלאו הכי והסובל מהעדפה מופגנת לאחד הצדדים. היד האמריקנית, המונפת כביכול במחווה דומה כלפי הפלסטינים והישראלים, סוטרת לאבו מאזן ומלטפת את נתניהו.

האמתלה האמריקנית, הכרה בעובדות בשטח, נלעגת במיוחד כשנוספת לה הכרזה - משפטנית יותר ממדינית - שאין להקיש ממקרה ההתנחלויות למקומות אחרים. מדוע לא? רוסיה וסין ישמחו להדהד את ההסבר, מאוקראינה ועד ים סין הדרומי.

לאמריקה של טראמפ, אמריקה תחילה וישראל כבת חסותה הצמודה אליה, אין מדיניות חוץ, רק מדיניות בחירתו מחדש של טראמפ בתמיכת האוונגליסטים, או שמא המתנחליסטים. גורלם של העמים החיים כאן אינו מעניין אותו, בעיקר אם אין להם נפט או מיליארדים פנויים לרכש בתעשיית הנשק האמריקנית. והכול אצלו חד-צדדי, ללא בעלי ברית: נאט"ו הרוסה, האקלים יכול ללכת לעזאזל, מול איראן המצב החמיר בעקבות פרישתו מהסכם הגרעין, בקוריאה הצפונית לא השיג דבר, העוצמה האמריקנית בנסיגה.

ההכרזות הריקניות על ההכרה בריבונות ישראל במערב ירושלים (לא במזרח העיר, הקפיד פומפאו לציין אתמול שוב) ובסיפוח הגולן לא קידמו את השלום הבטוח באזור. רוסיה היא הקובעת בסוריה, והיא מתעקשת שהגבול עם ישראל הוא קו שביתת הנשק בין 1949 ל-4 ביוני 67'; כדי להילחם באיראנים שהם או באי-כוחם ניסו הבוקר לרקט את הגולן, ישראל נאלצת להשלים עם סימון זה במפה.

במגננה מול הליך האישום בבית הנבחרים, לנוכח הפסדים צורבים בבחירות למושלי מדינות בדרום וכתחליף לעסקת המאה שהבטיח ואינו יכול לקיים, שלח טראמפ את פומפאו לדבר על אי-בלתי-החוקיות של ההתנחלויות. זה לא יביא לו תשואות רבות; תשואה וחצי מהפינה הרגילה שלו מימין. לא הרבה, אבל בשעת שפל אינו יכול להפריז בבררנות.

שגריריו, דיוויד פרידמן ורון דרמר, פעלו בוודאי למען ההכרזה כדי לסייע לנתניהו, אבל מה לזה ולהחלטת האיש מנוקדים כיצד לנהוג באיש מקיסריה. חשבונו של אביגדור ליברמן - החשבון הפוליטי, לא חשבונו הכספי שאנשי הליכוד מנסים למצוא במרחקים כדי להפליל אותו - אינו קשור למדיניות האמריקנית כלפי ההתנחלויות, המעומתת עם שאר העולם העוין את ההתחפרות הישראלית בהתנחלויות למלחמת נצח.

פגישתו של ליברמן עם הגורל

כמו במערבון משובח, קבע ליברמן את פגישתו עם הגורל לצהרי היום. סיבותיו ברורות: להשהות עד לגבול הטעם הטוב את הלחצים עליו מצד מתנגדי העמדה שישמיע, למקסם את עמדת המיקוח שלו מול החרדים (אצלם זה לא ערפל קרב, אלא ערפל רב), להוציא לנתניהו את הנשמה ולהמתין עוד יממה, שמא מנדלבליט יזדרז לפרסם ב-24 השעות הבאות את החלטתו בעניין כתב האישום וישפיע בכך על השיקולים, כי נתניהו יוצא מהמשחק שבין הליכוד לכחול לבן והמגעים יחודשו בלעדיו, לכיוון משמרת ראשונה של התורן בני גנץ.

גם אם לא, מנדלבליט אמור להקדים את המועד המעשי להצלת נתניהו ממשפט, כלא וסעיף 7031 בחוק האמריקני - הצלה המותנית ברצף של החתמת 61 ח"כים (כולל ישראל ביתנו, באין פשרה עם החרדים) למענו החל ממחרתיים, הודעה זריזה לנשיא ריבלין שנתניהו הצליח להרכיב ממשלה, הצבעת אמון בכנסת, חקיקה בהולה לחסינות והתגברות. מפתה להניח שליברמן - אם לא יחשוף מחר סיכום עם גנץ לשותפות מידית - ימכור את הסחורה שלו רק לאחר שמנדלבליט יציג את מרכולתו, בחלק הראשון של שלושת שבועות ההחתמה בכנסת. ניתוח זה הגיוני, ולכן סובל משלושה ליקויים בסיסיים: הגיון, ליברמן וסוד שיחם של נתניהו וליברמן, שניים היכולים למקד אלומות אור בפינות אפלות, בפגישה שלמרבה הצער ארי הרו לא הקליט.