הליכות בחדר, נטפליקס וגעגועים: דקה אחר דקה עם הישראלים על ספינת הקורונה - וואלה!

הליכות בחדר, נטפליקס וגעגועים: ישראלים על ספינת הקורונה - וואלה! חדשות

התרעות פיקוד העורף

]]>

שלווה דהאן, בת 62 ממבשרת ציון, יצאה לנופש עם עשרה מבני משפחתה בספינת התענוגות "דיימונד פרינסס", אולם מאז 5 בפברואר הם מוחזקים בהסגר ביפן בעקבות התפשטות נגיף הקורונה. יותר מ-400 מהנוסעים, בהם שלושה ישראלים, נדבקו בווירוס הסיני על הסיפון, בעוד היתר ממתינים לשחרור האוניה מחרתיים. עם שעה אחת של אוויר ביום וללא יציאה מהחדרים - כך נראית השגרה על ספינת הקורונה.

לקריאה נוספת בנושא

07:30 - ארוחת בוקר, ניקיונות וחילוץ עצמות

אנחנו קמים כל בוקר בשעה לארוחת הבוקר, שמגיעה בדרך כלל ב-07:30. היום היא הגיעה ב-08:30. אנחנו מזמינים את מה שאנחנו רוצים לאכול, מביאים לנו מקושקשת, לחמניות, ריבה וחמאה. בחדר יש לי קפה שהבאתי מהבית. בגלל הכשרות אנחנו מבקשים רק אוכל צמחוני ובעיקר ירקות עם ביצה קשה.

אחרי ארוחת הבוקר אני מארגנת את החדר ושוטפת את האמבטיה והשירותים עם חומרי ניקוי שביקשתי מהחדרן כי אסור לו להיכנס. אי אפשר לטאטא את הרצפה כאן, אז אני מברישה אותה עם מגבת. בזמן הזה בעלי מתפלל, ואז אנחנו מתחילים לעשות הליכות בתוך החדר מדלת הכניסה ועד לחלון הקטן - 50 פעמים הלוך חזור. אי אפשר לכל היום לשבת ולא לעשות כלום, צריך לחלץ עצמות כשאנחנו 14 יום בחדר קטן וסגור.

12:30 - הבוקר עולה על ישראל והטלפונים מתחילים לצלצל

יש לנו פה נטפליקס אז אנחנו רואים סרטים וטלוויזיה וככה מנסים להעביר את היום. בסביבות 12:30 כולם מתחילים להתעורר בארץ ואז הטלפונים מתחילים לצלצל. יש לבעלי חבר שבאופן קבוע מתקשר ב-05:30 שעון ישראל כשהוא הולך לבית הכנסת. אחרי זה מתחילים להתקשר בני המשפחה - הילדים והנכדים שדואגים לנו ממש, וגם אבא שלי בן ה-93. כל היום הוא מתקשר אליי, דואג לי, שואל, מתעניין, מספר שהוא רואה אותי בטלוויזיה.

כמובן יש גם טלפונים מהעיתונאים. הם מראיינים אותנו ואנחנו מדברים ומבינים מהם מה קורה בארץ. כל היום הטלפון מצלצל ומרוב כל הטלפונים הוא כל היום בהטענה.

אתמול נחת ביפן המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו. הוא נפגש יחד עם שגרירת ישראל ביפן, יפה בן ארי, ועם נציגי משרד הבריאות היפניים על מנת לסכם את מצבם ושחרורם של הנוסעים הישראלים בספינה.

דהאן טענה כי גרוטו ונציגי משרד החוץ לא יצרו קשר עם אף אחד מהישראלים שנמצאים על סיפון "דיימונד פרינסס". "למה הוא משקר שהוא דיבר איתנו? העיקר הוא התראיין בטלוויזיה ואמר שהוא יצר קשר עם הישראלים שנמצאים על הספינה, זה לא נכון. אני שאלתי את כל הישראלים ובני המשפחה שלנו שנמצאים כאן האם יצרו איתם קשר, הם אמרו שלא. אם הגעת עד לכאן ליפן אז תרים טלפון לאחד מאיתנו, תעדכן, תסביר, תרגיע. איפה האחריות שלהם? אני רואה מסביבי שהקנדים יוצאים מהספינה, האוסטרלים והאמריקנים. אנחנו פשוט אוכלים את הלב".

היא הוסיפה: "זה כל כך חורה ומעצבן, אני ממש כועסת על המדינה. אחרי כל מה שנתנו, עבדנו, שלחנו את הילדים שלנו לקרבי ובסוף אתם מפחדים מהיפנים?".

13:00 - ארוחת צהריים: "מתגעגעת לשניצלים של הבית"

בסביבות השעה 13:00 מביאים לנו ארוחת צהריים, בדרך כלל זה דגים עם ירקות, הם יודעים שחדר 225 זה רק דגים. אנחנו מקבלים את אותו אוכל כמו גיסתי, הם יודעים שאנחנו שומרים על כשרות. אתמול דיברתי עם הבת שלי בטלפון ושמעתי רעש של טיגונים. אני שואלת אותה מה את עושה, היא אמרה לי: "אני מטגנת שניצלים לילדים". אמרתי לה: "וואו איך בא לי שניצל, אני כל כך מתגעגעת לזה". הילדים שלה שלחו לי תמונה, זה היה קשה אחרי שחודש לא אכלתי בשר.

14:00 - מספר הנדבקים עולה, הסיבובים על הסיפון יורדים

בספינה נתנו את האפשרות למי שאין מרפסת בחדר לעלות לסיפון לשעה של אוורור כדי לנשום קצת אוויר. בהתחלה היינו עושים את זה - עולים לשעה, מסתובבים ונושמים אוויר. אחרי שראינו שכמות הנדבקים רק עולה הבנו שאין מה לעשות שם יותר. היום בעלי עלה לרבע שעה וירד, אבל אף אחד מהמשפחה שלנו כבר לא עולה למעלה. היינו בקשר כל הגיסים והחלטנו שלא עולים יותר.

יש לוח זמנים איזו קומה עולה באיזה שעה לאוורור. היום היינו צריכים לעלות בין 14:00-15:00, אבל החלטתי לא לעלות. אני פוחדת להידבק. שומעת שזה נדבק וזה נדבק, מספר הנדבקים רק עולה אז מה יש לעלות? גם כשאני עולה אני רואה מהסיפון את כל האמבולנסים, המשאיות של הצבא, השרוולים להעברת אנשים ואני מקבלת חום. אני יורדת לחדר, זה מפחיד אותי. אתמול המראה היה קצת יותר נורמלי. גיסתי בקומה 11 החליטה לעלות ושלחה לי סרטונים של האוטובוסים של האמריקנים שעולים אליהם. זה כואב ומבאס. בכינו, אבל מה אפשר לעשות?

אם היו באים ומוציאים אותנו בזמן זה לא היה מסתיים ככה, זה כמו להיות במדגרה. אני רוצה לצאת וללכת לבידוד של שבועיים. מצדי שייקחו אותי לבידוד בערבה, אבל לא פה, לא במדינה הזאת. אין לי את השפה, אני לא מבינה כלום. אני נמצאת בתוך חדר שהוא כמו מדגרה ואז מקבלים עוד ועוד חדשות, עוד אחד נדבק ועוד אחד נדבק. אותי מעניין אם אחת האוניות של היפנים הייתה מגיעה לארץ עם מחלה כלשהי, היפנים היו מרשים לישראלים להשאיר את האזרחים שלהם שם? בחיים לא, הם היו נותנים הוראה להחזיר את האזרחים שלהם חזרה תוך חצי שעה.

19:00 - ארוחת ערב ומעבירים את הזמן

בשעות הערב מביאים לנו שוב דגים. אתמול הביאו לנו פשטידה מגורדת עם ביצה, זה פחות או יותר האוכל שאנחנו אוכלים פה. אני כל כך מתגעגעת לאוכל של הארץ. אז אנחנו יושבים רואים סרטונים בווטסאפ, מדברים בטלפון ורואים נטפליקס. זה מה שאנחנו עושים עד שתיים שלוש בלילה ככה, אנחנו מעבירים את הזמן. מה יש לעשות פה, זה חדר מטר על מטר.

אני כועסת על המדינה שלי, כל יפי הנפש שקמים ומדברים. היום קראתי שקבוצת יפנים תיירים נכנסה לארץ, מזה הם לא חוששים? יש אכזבה מאוד גדולה אבל גם געגועים גדולים לילדים, לנכדים, לבית שלי, לפינה שלי, לעבודה שלי, לשגרה שלי. יצאנו ליהנות ולחגוג ימי הולדת לבעלי ולגיסתי, לא ציפינו שנגיע לדבר כזה. אין מה לעשות, זה יד הגורל, אבל מישהו צריך להוציא אותנו מכאן ולא לחכות ליום האחרון.